רנה שאר
(מצרפתית: טל סילוני)
קינתה של הלטאה המאוהבת
חַמָּנִיּוֹת אַל תְּנַקְרִי,
הַבְּרוֹשׁ אָז יִתְעַצֵּב מָרָה,
אֶל מְעוּפֵךְ, חוֹחִית, נַתְרִי
אֶל חֹם-קִנֵּךְ הַצַּמְרִירִי.
אֵינֵךְ כְּאֶבֶן מִמָּרוֹם
שֶׁרוּחַ בְּלֹא-כְּלוּם יִפְטֹר,
צִפּוֹר הַשֶּׁלֶף; קֶשֶׁת-רוֹם
בַּמַּרְגָּנִית צִבְעָהּ תִּשְׁזֹר.
אָדָם – צַיָּד, מִצְאִי מַחֲבוֹא;
חַמָּנִיּוֹת הֵן בְּנוֹת-בְּרִיתוֹ.
רַק עֶשֶׂב לְעֶזְרֵךְ יָבוֹא,
רַק עֶשֶׂב-נִיר, הַכַּף רֹאשׁוֹ.
הֵן לַנָּחָשׁ אַתְּ עֲלוּמָה
וְהֶחָגָב אַךְ מִתְמַרְמֵר;
הַחֹלֶד, כַּמּוּבָן, סוּמָּא;
וְהַפַּרְפַּר לַכֹּל חָבֵר.
חוֹחִית, שְׁעַת צָהֳרֵי-חַמָּה,
וְהַסַּבְיוֹן מֵפֵז פְּרִיחָה.
חַכִּי וּצְאִי, אֵין סַכָּנָה:
הָאִישׁ חָזַר לַמִּשְׁפָּחָה!
הֵד הָאָרֶץ פֹּה בָּהִיר.
כִּנְבִיאָה טוֹבָה אַבִּיט;
אֶרְאֶה הַכֹּל מִקִּיר זָעִיר,
גַּם הִדּוּסָהּ שֶׁל הַלִּילִית.
מִי, כַּלְּטָאָה הַמְאֹהֶבֶת,
יֵיטִיב לַחֲדֹר לְסוֹד גַּשְׁמִי?
מַלְכַּת-שָׁמַיִם נֶאֱצֶלֶת,
אֵיךְ אֵין קִנֵּךְ בֵּין אֲבָנַי?
אורגון, אוגוסט 1947
תפילה יהירה
שְׁמֹר לָנוּ אֶת הַמֶּרֶד, אֶת הַבָּרָק, אֶת הַתֹּאַם הַמַּשְׁלֶה, צְחוֹק לְמַעַן
אוֹת הַנִּצָּחוֹן שֶׁנִּשְׁמַט מִן הַיָּדַיִם, אַף אֶת הָעֹל הַשָּׁלֵם וְהָאָרֹךְ
שֶׁבָּא אַחַר-כָּךְ, שֶׁקָּשְׁיוֹ מוֹבִיל אוֹתָנוּ לְמֶרֶד חָדָשׁ. שְׁמֹר לָנוּ אֶת
בְּכוֹר-הָאָבִיב וְאֶת הַגּוֹרָל.
1948
המשורר הצרפתי רֶנֶה שָׁאר (1907 – 1988) נחשב על ידי אלבר קאמי לאחד מגדולי המשוררים של המאה העשרים. בצעירותו התחבר לתנועה הסוריאליסטית, ובמיוחד ליוצרים אלואר, ברטון ואראגון, אך במהרה נבדל מהם ופיתח את דרכו השירית הייחודית. בתקופת הכיבוש הגרמני היה שאר חבר ברזיסטאנס, וב-1946 פרסם את מחזור השירים "דפי היפנוס" – קובץ שמתייחס למלחמה ובולט בו היסוד האתי. בהמשך פרסם ספרים רבים בהוצאת גאלימר, כמו למשל "זעם ומסתורין", "הצפרירים" ו"העירום האבוד". ברבים משירי ספרו הנודע "החיפוש אחר הבסיס והפסגה" תיעד שאר משוררים, סופרים, הוגים ואמנים בני דורות קודמים ובני תקופתו, כמו בודלר, רמבו, קאמי וארטו. שירתו של שאר לירית ופילוסופית, ציורית ואינטלקטואלית. נופי חבל פרובאנס, שבהם גדל, עוברים כחוט השני ביצירתו. השירים המתארחים כאן מופיעים בספר "קו לבן" (הוצאת כרמל), מבחר שירים ראשון שלו בעברית, שתורגם על ידי הפרופ" לבלשנות טל סילוני, שגם צירפה לקובץ הערות והארות, כולל הבהרה חשובה באשר לשיקולים שהנחו אותה בתרגום. לספר מצורפת גם אחרית דבר של חוקר הספרות הנודע, ג"ורג" שטיינר.
לכבוד הוא לי לארחם כאן.
שיר הלטאה מקסים, ושאר ידע את האדם במירעו יותר מדי. התרגום של טלי נהדר ובכלל היא מתרגמת מוכשרת (גם מיוונית).
תודה, אמיר. אכן, טלי מתרגמת נהדרת
איזה יופי של שיר אהבה. מי היה מאמין על … לטאה.
אני סקרנית באשר לחריזה ולתרגום – החריזה איננה מושלמת ועשירה, ואני מניחה שגם במקור כך, אבל בבית המסיים החרוז נשבר לגמרי. אני שוב, אני מתארת לעצמי שהמתרגמת הלכה בעקבות המקור. אם אכן כך, הרי שהשבירה הזאת הולמת גם את התוכן – הקינה אמיתית יותר, פחות "מעובדת" והשאלה בסוף היא שאלה כואבת.
תודה תמר שהבאת.
תמר, תודה שהבאת את השיר האניגמטי הזה, בקצב מכשף
תודה, אורה, אני מקווה להביא בהמשך שירים מכשפים נוספים משלו.
תודה רבה, מירה, על התגובה המעמיקה
חלק מהביוגרפיה של שאר משותף גם לרובר דסנוס שתרגמתי (והבאתי בבלוג שלי), אף הוא היה חבר פעיל בתנועה הסוריאליסטית, אף הוא לחם במסגרת הרזיסטאנס בכיבוש הגרמני. אלא שהוא מצא את מותו בסוף המלחמה בשנת 1945, והוא רק בן 45 שנים.
תודה, גבריאלה. אחזור לתרגומייך
תודה תמר על השירים וההכרות עם רנה שאר
ועם טל סילוני
תודה לך, ריקי
תודה לתמר משמר על שהיא מארחת את רנה שאר, ותודה לכולכם על התגובות. מירה, לשאלתך: אכן, שמרתי על אופי החריזה המקורי, גם באשר לבית המסיים.